בשבי האויב

"הפעולה הצבאית" הראשונה של המצרים היתה מתקפת שוד. הם שדדו את כל מה שהיה ברשותנו, לרבות שעונים, עטים, משקפיים ועוד. העמיסו אותנו על משאיות, ולפני שקשרו את עינינו יכולנו לראות את הכוח שעמד מולנו: גדוד חיל רגלים בצירוף מסייעת של בריגדה.
אז קשרו את עינינו במטפחות וסמרטוטים, הושיבו אותנו בכוח על רצפת המשאית, לאחר ששפכו עליה חומצת באטריות. מכנסינו נשרפו ובשרנו נכווה, ובו בזמן היכו אותנו החיילים המצריים שישבו על סולמות המשאיות בקתות רוביהם על ראשינו, על כתפינו ועל כל מקום גלוי.
נלקחנו למשטרת מג'דל. ביושבנו על רצפת הבנין, הסתכלנו לראשונה איש על רעהו: מפוייחים, רעבים ועייפים משבעת ימי הקרבות, אולם רוחנו - חזקה ואיתנה.
החלו חקירות ראשונות: "באיזה רחוב בניצנים גרת?"...

על ניצנים נכתב בהרחבה בעיתונות המצרית, כעל "בסיס ראשי לצוללות – ג'וש אל יהוד". בניצנים, כך כתבו, ישבו 2000 יהודים, מתוכם נהרגו 300... בניצנים נתגלו מיכלי בנזין ונפט בכמויות עצומות, בתי חרושת לנשק ותחמושת רבה...

בתום החקירה שלא העלתה מאומה, הוסענו ברכבת. באחד המקומות הורידו אותנו מהרכבת והסיעו אותנו במכוניות, תוך התעללויות והכאות. ד"ר יוחנן פרלמוטר, רופא הקבוצה, שהתמרמר על ההכאות, אגב ציון תפקידו, הוכה נמרצות. צלעותיו נשברו וראשו נבקע. מצבנו לא היה טוב משלו.
באל עריש שהינו במחנה ארעי, ולאחר ימים מספר הועברנו למחנה הקבע בפרברי קהיר – עבסייה. כאן החלה תקופה חדשה – תקופת שלושת חודשי הגהינום! – ספגנו מכות והרבצות. עשרות מאיתנו יצאו יום יום לעבודה – העתקת ערמות אבנים. סיגריות – אין! האוכל – בבוקר עדשים, בצהריים – עדשים, בערב – עדשים.
בכל הדרכים ניסו לשבור את רוחנו. סבלנו רבות, אך ידענו להגן על כבודנו ולשמור על עצבינו.
ארגנו שיעורי עברית לעולים החדשים שבינינו, וכן שעורי אנגלית, ספרדית, ציור וכו'. קיימנו מסיבות שבת וחג, ציינו תאריכים ואזכרות.
כעונש על הפצצת קהיר ע"י מטוסי ישראל, קיבלנו ימים "שחורים" נוספים. ניצלנו דרכים שונות בכדי לפתח קשרים ולהושיט עזרה לחברות בכלא ולחברים הפצועים ששהו בבית החולים אשר בעיר.
שינוי לטובה בחיינו חל לפתע, כשהעבירו את מפקד המחזנה לחזית, ובמקומו בא קצין שנפצע בעת שתקפו "חיות הנגב" את משטרת עיראק-סוידן. מפקד זה הזהיר את חייליו לבל יעזו לגעת בנו. בכל ימי כהונתו היה מצבנו משופר, חוץ מהימים בהם נעדר מהמחנה. האוכל הוטב וגם קיבלנו שלוש סיגריות ליום.

עברו חמישה חודשים בשבי. רק אז, לאחר קשרים עם הצלב האדום, קיבלנו מתנה ראשונה – 12 לירות מצריות, והשמחה היתה במחנה. אסיפה כללית של השבויים דנה מה לקנות בכסף. הסכמנו פה אחד – חלבה! (רצינו משהו מתוק...)
התחלה טובה – סימן טוב. לא עברו ימים רבים והגיעו המשלוחים הראשונים מישראל. קיבלנו את המצרכים הראשונים – מברשת שיניים ושמיכה נוספת לכל חייל. מצבנו הגופני היה בכי רע ושליש מאנשינו היו חולים מתת תזונה ומשינה על רצפת בטון.
שיפור נוסף לטובה – חדלנו לעבוד, ופיתחנו פעילות תרבותית. ערכנו "מטה צבאי": ארבעה קצינים, סמלים וכיתות עם משמעת פנימית שעמדה לנו בימים קשים. ועוד – הצלב האדום העביר לנו חבילות קלפים שעודדונו ביותר, ולאו דוקא משחקי קלפים...
השיחות ברודוס החלו, והחלטנו לגלות מה מתרחש. והקלפים – הם שהיו בעזרנו...
וכך היה המעשה: פעם תפס אותנו קצין המחנה בקלקלתנו במשחק הברידג', והתעניין במשחק, שלא הכיר. הסברנו לו שזהו משחק לאינטליגנטים והגענו איתו ל"הסכם עבסייה": בחדר המפקד נוח יותר ללמוד את המשחק לצלילי מוסיקה מן הרדיו.
אמרנו ועשינו. שלושה קצינים ישראלים וקצין מצרי שיחקו, וחברנו הרביעי מסובב את כפתור הרדיו. משהורו מחוגי השעון על שעת החדשות בקול ישראל, "חולל" חברנו הפרעות ברדיו, באמצעות האנטנה, ולפי סימן מוסכם מראש, החילונו שרים, מצפצפים, צועקים על מפקד המחנה כי "טעה" במשחק... ובתוך הרעש וההמולה האזין חברנו בתחילה רק לקיצור החדשות, ובערבים הבאים – לחדשות ב"קול ישראל", במלואן... לאחר משחק הברידג' חזרנו לצריפינו, כינסנו אספה כללית ומסרנו את חדשות הארץ והגולה.

את האושר שאחז בנו למשמע חדשות מישראל לא ניתן לתאר במילים. כך גם הגיעה אלינו הידיעה על שחרור ניצנים. חגגנו את המאורע הזה יחד עם מלאת 5 שנים לעלייתנו על הקרקע. זו היתה חגיגה כדת וכדין, ליד שולחנות ערוכים, בשירה וריקודים.

לאחר תשעה חודשים של תלאות גוף ונפש, נערך מסדר השבויים וקצין המחנה הפתיע אותנו בבשורה: יש לי חדשה טובה בשבילכם. המלחמה הסתיימה. בקרוב תחזרו לבתיכם.
שמחת השחרור עברה כל גבול. התראינו עם השבויות שלנו. מצבן היה טוב יותר משלנו, וזה הודות למיג'ור שהיה אחראי עליהן. כשהיה הולך, נעל את הדלת והמפתח היה תמיד עימו.

הקצינים המצרים עבדו קשה כדי לשכנע אותנו כי היה לנו טוב במצרים, טוב יותר מאשר לשבויים המצריים בישראל. כאשר הגענו למצריים אמרו לנו: "כלבים ציונים ארורים. נעביד אתכם עד מוות!". כאשר עזבנו את המחנה בדרכנו הביתה, אמרו לנו: "ג'נטלמנים, מדינותינו תהיינה כעת ידידות. היו נא מאושרים, ואנא – תשכחו כל מה שעבר עליכם כאן."
אין לתאר את הרגשתנו בהגיענו מהגבול ישר לשער המשק המקושט ירק ודגלי הלאום. דרך אותו שער הוציאונו בכוח פיזי וצבאי עצום. עתה מתנוסס עליו דגל עברי ברמה. החצר הומה מרוב אורחים, חברים וחיילים. הסיסמה המתנוססת:
"ברוכים הבאים ושבו בנים לגבולם!"