העלייה לקרקע

העלייה על הקרקע הייתה בנר שמיני של חנוכה תש"ד (8 לדצמבר 1943).
הימים שקדמו למועד זה, היו סוערים ותוססים. ההכנות ליום העלייה ולמסיבה שקדמה לו – היו בעיצומן. ומעל לכל, הויכוחים הסוערים בין החברים שכולם רצו להיות בין 15 הנחשונים שהיוו את הקבוצה הראשונה להתיישבות. לא קל היה לבחור את 12 הבחורים ו-3 הבחורות, חלוצי המחנה כולו.

במסיבה רבת רושם נפרדנו מאנשי המושבה. חדר האוכל המקושט היה צר מלהכיל את קהל האורחים הרב, למעלה מ-300 איש. ביניהם נציגי חבר הקבוצות, הקיבוץ המאוחד, אישים מהמוסדות הלאומיים (ביניהם שפרינצק ז"ל) ונציגי ישובי השרון.

מזכיר הקבוצה הזכיר את החברים הנעדרים:
"ראשית מחשבתנו נתונה עתה לגולה, ועינינו נשואות לחברים בארצות הכיבוש שלא זכו להיות עמנו במעמד זה. אנו מבטיחים להם כי בעלותנו מחר על הקרקע נשים גם את לבנתם הם, לבניין שלום ועד (מתוך עתון "דבר", י"ב כסלו תש"ך, 9/12/43).
היציאה לחממה היתה בעוד לילה. נע המשא... צמד סוסים רתום לעגלה יצא ראשון, ולאחריו משאית עמוסה מטלטלין. החברים יצאו באוטובוס... מאחורינו הנקודה העברית האחרונה על כביש החוף – משק הפועלות "עיינות"...
הנוף התחיל משתנה. שטחים רחבים משתרעים משני עברי הכביש. אוטובוסים מלאים, מהם בוקעת שירה עברית, אינם תופעה רגילה במקומות אלה. ערבים בצידי הדרכים ותושבי הכפרים מעיפים בו מבטים עויינים. החבר'ה מסתערים על החלונות של האוטובוס להציץ ולהכיר חבל ארץ זה... והנה, רואים כבר מרחוק את "הארמון" (הבית הערבי) המתנוסס בכל תפארתו.
המכונית מגיעה. כולם מתפרצים אל הבית בן הקומותיים ועולים על הגג. יד ביד נאחזת ושירה אדירה מלאת ביטחון פורצת: "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה... אל יבנה הדרום..."
בעוד רגע עשרות אנשים צעירים ומבוגרים בבגדי עבודה ובבגדי חג, לוחצים את ידינו כרעים ותיקים. אלה הם אנשי באר טוביה, שכנינו לעתיד (מרוחקים כ-8 ק"מ בדרך אוויר) ואיתם מינחתם מכל טוב, ועל העוגות שהביאו: "לניצנים מבאר טוביה".
לא דמעה אחת נוצצת בעין, וצריך היה לנגבה בחשאי...
כל המחנה התמלא זמר. ובינתיים חונכים כבר את המרפסת בהורה סוערת של צעירים ומבוגרים, אנשי קבוצה ומושב, איכרים ותיקים ומתיישבים צעירים, עולים מן העלייה שניה ומעפילים שזה עתה העפילו. הרצפלד, אבי ההתיישבות, נשא נאום, והריקודים נמשכו עד אור הבוקר.

מתוך השיר "קיבוץ עולה על הקרקע" מאת ש. טשרניחובסקי:
והנה הנקודה! החדשה! צמרמורת עוברת בשרנו.
לא הכרנוה – נהיתה! האמנם אנו כפינו
עסקו בה בבנינה – אנו? והיתה השעה קדושה.
עבר והווה ועתיד, פה נשקו במקום הקדוש.
והיתה חמימות נפלאה עד לנשק איש אחיו.
פתע עברו וחפו ונמחו ונשכחו כלא היה,
כל המפלגות והטענות ואין קשיים. עינינו
מלטפות איש את רעהו. וטוב היה, טוב עד כדי לבכות.
ושפרשנו ללכת והתרחקנו כמטחווי עין
נדמתה לנו המצודה, קטנה כל כל ועלובה,
לבדד וטעונה מאד רחמים, וכח אדירים ולב נאמן
לאהבה רבה ואמונה – היתומה במרחב ערבה,
לבדה באוקינוס של שנאה, כסירה בים האוקינוס!
"את אחותנו, היי לאלפי רבבה, ויירש זרעך
שער אויביו הרבים. אמן ואמן!