ש. לוז'ינסקי

במרץ 1947 הגיע לקיבוץ מברק ובו כתוב: "הדודה לוזינסקי מגיעה עם הילדים". רק החברים הפעילים בעליה ב' (העלייה הבלתי לגלית) הבינו שמדובר באניית מעפילים. האנייה נקראה ע"ש אחיינו של קדיש לוז יו"ר הכנסת, שהיה פעיל עליה ב' ונהרג באותו שבוע באיטליה. לכן, באותו הלילה הם יצאו לחכות לאונייה. הים היה סוער, והלילה חשוך. מזה ששה חודשים לא הצליחה אף אוניית מעפילים להבקיע את המצור הבריטי. הלב היה חרד, האם יצליחו להבקיע דרך?
רק בארבע לפנות בוקר ראו החברים איתותים מהים וגוש אפל הבקיע מבין הגלים ועלה על שרטון, במרחק עשרות מטרים מהחוף.
השחר עמד להפציע. יתדות ברזל נתקעו על החוף ואליהם נקשר החבל שהושלך מהאונייה. את המטען היקר יש להעביר לחוף. קשר החבלים שימש למעבר ילדים, נשים וזקנים. צעירים יותר קפצו וניסו להגיע בכוחות עצמם.
החברים קפצו אל הגלים. כל חבר עשה דרכו אל הספינה במים עמוקים וחזרה לחוף, עם מעפיל . כך, הלוך ושוב ללא לאות. הלילה היה קר והזיעה ניגרה מאיתנו. כוח הרצון הכביר גבר על הכל. מחשבה יחידה ניסרה במוחנו: להספיק ככל האפשר יותר. ידענו שעם עלות אור היום, הכל יהיה אבוד. קבוצת חברים החלה לרכז את אלה שהספיקו לרדת לחוף והובילה אותם דרך השדות. מצד אחד של הדרך מחנה צבאי עצום ובו אלפי חיילים בריטיים, ומצד שני – הבקתות של אישדוד הערבית. באמצע – שיירה נפלאה, שכמוה לא נראתה מעולם. לאחר תלאות של שבועות בים, אשר התישו את כוחם, הבינו המעפילים ושמעו לבקשתנו ללכת מהר ככל האפשר, לרוץ, ובלבד להגיע למחוז חפצנו – באר טוביה.
החלשים והחולים הועברו למשק (בניצנים), זכו לטיפול של חברות והפכו לתושבי המקום לכל מקרה שיבוא.
לחוף הוזעקו מאות יהודים מישובי הסביבה, שהגיעו באוטובוסים במסווה של טיול. לבריטים הוסבר שכל אוטובוס ישהה זמן קצר במקום ויחזור מייד. כך הוצאו מעפילים רבים באוטובוסים ש"חזרו". "המטיילים היהודים" התערבבו בקרב המעפילים.
אך כל זה לא נמשך זמן רב. מטוס בריטי גילה את הנעשה. תוך זמן קצר הופיעו בים ספינות מלחמה בריטיות ומהמחנה הצבאי יצאו טנקים ופלוגות חיילים "להילחם" באויב המחוצף. הצבא הרב שנהר לחוף הקיף את המשק והשתלט עליו. לאחר שעות החלו בחקירה וזיהוי, שתכליתם היתה להפריד בין המעפילים לבין אנשי הארץ הותיקים.
הקצין החוקר יצא מכליו. איש שונה מחברו, אך הכל כאיש אחד ומענה אחד בפיהם:

• מי אתה?
• יהודי מארץ ישראל.
• מהיכן אתה?
• יהודי מארץ ישראל.
• מה שמך?
• יהודי מארץ ישראל.

ולפתע, שלהבת אש בוקעת בלב המגרש. האנשים הצטופפו סביב שתי מדורות גדולות וזרקו לתוכן איש-איש, את תעודת הזהות שלו. ובטרם הבינו אנשי הצבא המוכים בתמהון מה מתרחש כאן, יד הונחה על כתף והתלכדה הורה בהתלהבות שאין לה שיעור: מי אנחנו? – ישראל! ישרא – ישרא- ישראל!
כך הצליחו מעפילים רבים להיכנס ארצה, ואילו כמה מאנשי היישוב הוותיקים גורשו לקפריסין. היתה זו אניית המעפילים הראשונה שבעקבותיה הוגלו אזרחי הישוב יחד עם מעפילים לקפריסין.
על ישובנו הוטל עוצר חמור במשך כמה ימים. אין יוצא ואין בא.
אמנם המפקדים האנגלים של המחנה, איתם היינו ביחסי שכנות טובה מאד, הציעו לנו הספקת לחם ומצרכים אחרים, אך בגאוותנו סרבנו לקבל מידם דבר.
במחנה, על כל חדריו, שרר אי סדר מוחלט. מחסן ההלבשה היה ריק. בגדי החאקי ו"אתא" חולקו בין העולים, שבגדיהם היו רטובים, או כדי לשוות להם צורה של בני הישוב.
ומצב הרוח... עוד לא היה כמוהו! שיכורי ניצחון וגאווה היינו. לאחר כל החיפושים המדוקדקים של ה"כלניות" עם הטומים (חיל הצנחנים של האימפריה האדירה), הסתובבו בינינו עולים חדשים – עולי "שבתאי לוזינסקי".