מכים שורשים

למחרת, נדמו קולות השמחה, האורחים התפזרו, והחל יום קטנות. חלקות האדמה של הישוב לא היו רציפות בגוש קרקעי אחד. הן היו דונם פה ודונם שם … כדבר השיר.
יום רדף יום, ימים קשים של עבודה קשה בשדה, או בבניין. כל חברי הקבוץ גרו ב"ארמון": החברים בקומה העליונה, והפרדות בקומת הקרקע, על יד מנוע משאבת המים.
עצוב היה לקומץ אנשים שהיו רגילים להיות בחברה גדולה בסביבה אוהדת, להסתגר בד' אמותיו של ישוב קטנטן המונה 15 איש בסביבה זרה, כשרובם לא הבינו את שפת הסובבים. בתוך החצר שכנו רועה כושי באוהלו, ובקומה התחתונה גר עדיין המכובד עם משפחתו ובקרו.
מייד החלו להופיע ערביי הסביבה להכרות ראשונה, וכמובן לראות אם אפשר לגנוב משהו.
הראשונים היו עבדול סאלם ואבו סולטן – מהם קנינו ביצים ובשר, מצרכים חיוניים ביותר, שקשה היה להביאם בגלל חוסר תחבורה מהצפון. אוטו – בזמנים ההם – טרם היה. לחם, היינו מביאים מנגבה "הרחוקה" (באותם ימים המרחקים לא היו כמו היום). את שרות הבית עשתה עגלה רתומה לסוסים.
במקום הוקמה מייד תחנת נוטרים (גפירים), שתפקידם היה לשמור על המקום. אחד מהנוטרים חייב היה להיות תמיד בתפקיד במחנה, ושניים בסיור. כמובן, שלא תמיד קיימנו את התנאים הנ"ל, וכל מי שלא היה מסוגל לעבודה, שימש כתורן בתחנה. מומחית מיוחדת לכתיבת יומן היתה ברכה פרקש, אשר במקרה שהגוי (סרג'נט) נראה נוסע, היתה מחקה את כתב ידו של התורן, ובינתיים היו מזעיקים אותו ממקום עבודתו, כדי שיספיק להחליף את בגדי העבודה ולהופיע במלוא תפארתו הגפירית. כעבור חודשים מספר החלו לצאת הגפירים לקורס נוטרות, ומאחד הקורסים, שלושה לא חזרו. הם נהרגו בתאונת דרכים. האסון זעזע את החברים, אך יחד עם זאת גם ליכד אותם יותר.
כך נכרה הקבר העברי בהראשון באדמת חממה, על גבעה המשקיפה על הסביבה,  וסימל את התקשרותה של הקבוצה למקום.

הילדים הראשונים הופיעו רק ב -1944. החיים הקשים, לא אפשרו הבאת ילדים בתנאים החלוציים לפני כן.