קרב ניצנים

שבת ה- 29 במאי. בשעות הבוקר מגלה התצפית תנועה בלתי רגילה בסביבה. בשעה 11 לפני הצהרים, נדהמו אנשי המשק בראותם את הטור המצרי המשוריין חולף בכביש נוכח הקיבוץ. התצפית מונה את כלי הרכב: מאה, מאות, אלף ולמעלה מזה... טנקים. משוריינים, זחלים, תותחים כבדים.
ולנו אין נשק אנטי טנקי. חסרה אפילו מכונת יריה כבדה.
המצרים המשיכו בדרכם עד מבואות אישדוד. לו המשיכו בתנופת התקדמותם, יכולים היו להגיע לפאתי תל-אביב . אך שם על גדות הואדי, שהגשר הנטוי מעליו פוצץ לילות ספורים קודם לכן ע"י מטוסינו הראשונים, היססו ועצרו.
לפנות ערב "מודיע" לנו האויב על מציאותו בשטח. הפגזים הראשונים נופלים בשטח המשק. הקליעות אינן מדוייקות די צרכן. כנראה מגששים את הכיוון. בימים הבאים למדו לקלוע למטרה...
מתחילים חיים חדשים. יורדים למקלטים ולבונקרים. שמירה מלאה בכל העמד. מסתירים את המחסנים עמוק באדמה. כל יום אנו סופגים "מנה יומית" של פגזים.
בריכות המים נפגעו, וגם רשת הצינורות והחשמל. הרפת נפגעה. הבתים מנוקבים ככברה. חושך במחנה, וגם המים במשורה...
מטוסי אויב פוקדים אותנו ומטילים עלינו את מטענם.
אכן, אנו מכותרים מכל העברים. הפעם לא כפרים ערביים. צבא סדיר נכנס למערכה. שריון כבד. בסביבה נטוש קרב. האויב הולם בתותחיו. בלילות – פשיטות נועזות של כוחותינו, אשר לא תמיד נגמרו בהצלחה.
באחד הלילות, החליט מטה החטיבה על פינוי החברות. באישון לילה ובתוך סערת קרב, הן מגיעות לבאר טוביה. בניצנים נותרו 10 חברות לוחמות, ביניהן מירה – אמו של דני.

ב-2 ליוני, הוזנקו ארבעה מטוסי קרב נגד המצרים. כוחות "גבעתי" ו"חטיבת – הנגב" פשטו על הטור המצרי. ההתקפה נכשלה וחלק מהכוח נסוג לניצנים עם הפצועים. לימים התברר, כי הקרבות סביב גשר "עד הלום" החדירו מורך בלב המצרים והצילו את לב הארץ. המצרים ניסו לטהר את שטחם. היעד הראשון שלהם היה ניצנים , שהייתה מטרד בעורפם.
כל הסימנים מעידים שפני האויב לכבוש את ניצנים, בטרם ינסה להתקדם לעבר הנקודות העבריות במזרח ובצפון. הקיבוץ ספג הפגזות איומות שארכו שעות ארוכות. לא היה שעל אדמה שלא רוצף פגזים.
האנשים היו עייפים ורצוצים, אבל רוחם היתה איתנה. הסכנה התקרבה אלינו בכל רגע. האמנו שאנו ממלאים תפקיד חשוב. כל יום וכל שעה שאנו מטרידים את האויב ומעכבים אותו בדרך לתל אביב וצפונה הוא מתן שהות לקראת התארגנות הישוב ונצחונו. ידענו שאנו עמדה קדמית שתקריב הרבה מדמה וחלבה.
לאסונות שניתכו על ראשינו נוסף עוד אחד – קלקול במכשיר האלחוט. קשה לתאר מהו המכשיר הזה בנקודה נצורה – המכשיר המהווה את הקשר היחיד עם הבסיס , עם העולם... נותקנו כליל...
לא היתה ברירה, אלא להעביר כיתה אחת בלילה לבאר טוביה, דרך קווי המצרים, ולבקש מכשיר חדש. בגלל הציוד הדל שהיה לנו, יכולנו לקבל רק מכשיר הפועל באמצעות חשמל ולא באמצעות סוללה, אך להניע את תחנת הכוח לא היתה כל אפשרות.
ביום הראשון נסינו לשדר לבאר טוביה, אך ההודעות לא נלקטו. למחרת אי אפשר היה להניע את תחנת החשמל ונשארנו מנותקים לגמרי.
למעלה משבוע ימים היינו מנותקים כליל. רק בלילה האחרון, הצליחו שני סיירים מהמפקדה לקשור קשר עם ניצנים הנצורה והמנותקת, והודיעו לנו שבבסיס עושים מאמצים לשלוח לנו מכשיר קשר חדש וגם מעט תרופות. כל אלה הובטחו בלילה שלמחרת, אולם אחרו את המועד.

יום הקרב האחרון

מצבו הטופוגרפי של הקיבוץ היה בכי רע: בתיו שכנו בגיא מוקף גבעות. כשני קילומטרים צפונית-מזרחית לו, בטווח מקלעי האויב ותותחיו, התרוממה גבעה – 69 , שמפסגתה נראתה ניצנים כעל כף היד. מצפון למשק היה רכס בית הקברות. בצפון-מערב ובדרום פרדסים שהכבידו את הראות. במזרח – מחנה צבאי בריטי נטוש, שבתיו שימשו מסתור נוח למסתערים על הגדרות.
בתחומי המשק היו שלוש נקודות מפתח: גבעת שלושת המכלים, גבעת חדר -האוכל ו"הארמון". בתווך הייתה המפקדה. קו של תעלות קשר חיבר בין העמדות שהיו פזורות לאורכה של הגדר. באותה עת היו שם 141 לוחמים: 67 חברי משק, בתוכם עשר חברות, והיתר אנשי חטיבת " גבעתי", שיותר ממחציתם היו טירונים, נעדרי כל ידע וניסיון בלחימה. אפילו נשק אישי לא עמד לרשות הלוחמים כולם. 75 רובים, 30 תת מקלעים, מרגמה פגומה, פיאט (מטול אנטי – טנקי שנדרך בקפיץ), רימונים ובקבוקי-מולוטוב מאולתרים היו כלי הנשק שעמדו לרשות האנשים. כאמור, מכשיר הקשר התקלקל והמכשיר שהובא במקומו לא פעל. ניצנים היה מהקיבוצים דלי הנשק ביותר.
בכוח המצרי שהוקצה לכיבוש ניצנים היה גדוד חי"ר, מצויד במיטב הנשק החדיש של אותה תקופה. כן היו בו שלושה עשר משוריינים נושאי ברן, עשרות תותחים, ארבעה טנקים וכוחות נוספים.

בחצות ליל ה- 6 ביוני הונחתה על המשק הפגזת ריכוך. עם שחר, בחסות פגזי תותחים ומרגמות, הסתערה פלוגת מצרים על גבעת המיכלים. ההתקפה נהדפה. החל משמונה בבוקר צללו על המשק שלושה גלים של מטוסי הפצצה. ההפצצות וההפגזות הרסו את החפירות, ניתקו את קווי הטלפון, ושיתקו שניים מארבעת המקלעים. בשעה אחת עשרה התקדמו אל המשק אנשי חי"ר מיצריים, בחסותם של ארבעת הטנקים. הטנקים נעצרו לאחר שפגז פיאט פגע בשרשרת של אחד מהם. מאותה עת פיצחו את עמדות המגינים בירי מרחוק. כל שמונה עשר המגינים בשלוש העמדות של גבעת המכלים נפגעו: שניים עשר נהרגו, ושישה נפצעו קשה. הגבעה החולשת נפלה.

בבאר טוביה, במפקדת גדוד 53 של "גבעתי", ובגדרה - במטה החטיבה , התקבלו בזה אחר זה שלושה שדרים מאת מירה, הקשרית של ניצנים:
"המצב קשה ואולי נואש!"; "המצרים על הגדר. התחמושת אוזלת!"; השדר האחרון היה: "הצבא המצרי בכל המשק. העניין אבוד. אני משמידה את מכשיר הקשר ויוצאת להילחם!".

לאחר שגבעת המיכלים נכבשה וניסיונות להשתלט מחדש נכשלו, התמקדה הלחימה באזור חדר האוכל. טנק מצרי פרץ את הגדר הצפונית ופיצח את כל העמדות.
ניסיון נוסף לארגן קו הגנה שני באזור חדר האוכל , נכשל לאחר שעה.
בשעה שתיים לערך התרכזו שרידי הלוחמים ב"ארמון". נשק המגינים היה עתה שני מקלעים ושני תת מקלעים סטן. הקרב היה אבוד. אברהם שוורצשטיין , המפקד, החליט למלט את אנשיו דרומה, אך ניסיון הפריצה נכשל. מקלעים כבדים של האויב נקבעו בפרדס, וקטלו את כל הנמלטים.
אברהם החליט לנסות ולהידבר עם המצרים. תחילה יצא אחד החיילים ובידו גופיה לבנה. הוא נורה ונהרג. אז הסיר אברהם את גופייתו ונופף בה בעלותו על עמדה. מיד נפגע בחזהו. חרף הפגיעה התקדם לעבר המצרים, יחד עם מירה, הקשרית. שניהם פסעו לעברה של קבוצת קצינים מצריים. בהתקרבם, ירה אחד הקצינים באברהם. מירה ירתה ברוצח. לבדה ניצבה מול המצרים ואת ידיה לא הרימה. המצרים ירו במירה והיא צנחה. החול האדים מדמה.

בשעה ארבע אחר הצהריים פסק הקרב, שנמשך יותר מחמש עשרה שעות. הלוחמים השמידו את שארית נשקם ויצאו לעבר המצרים.

ביום הקרב האחרון בניצנים, כ"ט אייר תש"ח, נהרגו 33 לוחמים, ביניהם שלוש בחורות: דבורה אפשטיין, מירה בן ארי ושולמית דורצ'ין. 26 לוחמים נפצעו. שלושה הצליחו לחבור לכוחותינו בתום הקרב, בחסות הלילה.
השאר, פצועים ובריאים כאחד, הלכו בשבי המצרים. המצרים תמהו על זעירותו של הכוח שניצב מולם, אולם בפומבי פארו את ניצחונם. הקרב כולו הוסרט והוצג על ידיהם כ"ניצחון מפואר".
המצרים הסבירו ללוחמינו השבויים כי יד מרדכי לימדה אותם לקח. את יד מרדכי הם התקיפו רק מצד דרום, וכך יכלו אנשי הקיבוץ להפנות את כל כוחם לעבר הכח התוקף, ולאחר מכן, גם לסגת בלילה. את ניצנים הם התקיפו מכל העברים וסגרו עליה, לבל נימלט...

חמישה חודשים לאחר מכן שוחררה ניצנים על ידי כוחות צה"ל במבצע "יואב".

מאה וחמישה לוחמים נפלו בשבי. רק בשובם ארצה, מקץ תשעה חודשים, בתום המלחמה, נודע להם כי כניעתם גונתה על ידי מפקד חטיבת "גבעתי" בכרוז שהופץ בין יחידות החטיבה.
ועדת חקירה שמונתה מטעם הרמטכ"ל , פסקה כי הלוחמים התנגדו בגבורה, כי לא היה פגם בלחימתם ולא היה דופי בכניעתם.
דברי הגנאי לא היו צריכים להיאמר, אך עוד ימים רבים לא פג הכאב המר בגין האשמות השווא.

הנופלים בקרב על ניצנים

זלצמן אברהם	26.10.1947	שחר זלמן	21.3.1948